מחורבן לבניין בפקיעין

2000 שנות גלות, האמנם? פקיעין כמשל

הילוך אחורי במנהרת הזמן

הדרכה: ראובן בן פורת ואוריאל רוזנבאום. מרכז סיור ולימוד גליל ובית זינאתי.

"בסיור שלנו נוכחים הרבה ידוענים ותלמידי חכמים", מקביל את פנינו ראובן בן פורת, רכז המדריכים של מרכז סיור ולימוד גליל. סביבו עמדו אנשים בכל הגילים, הדעות והסגנונות האפשריים.

"אני בא ללמד, ואני בא גם ללמוד מכם. באנו ללמוד ולהפרות אחד את השני..." כך עם חיוך צנוע ואור בעיניים, פותח ראובן את חלקו הראשון של יום העיון בפקיעין.

הסיור מתחיל בטיול רגלי ממצפה חרשים הנמצא בגוש הרי מירון לפקיעין. מצפה חרשים, מספר ראובן, נקרא כך על שם החורש בו הוא ממוקם. הוא אחד המצפים מתוכנית המצפים של הגליל. בנוסף, חרשים ידוע בתור המקום הגשום ביותר בארץ... הוא מדגיש, כי הייחוד בישוב זה הבנוי בתוך החורש, הוא שאין בו כל הפרעה לנוף כי הבתים בו משתלבים בתוכו.

שורה עלינו רגע של קסם. לעינינו, יופיו של חורש החרשים מוריק פניו של כל נוף אחר בארצנו היפה. במיוחד בשיא הקיץ, כשהשמש קופחת על דלת ראשינו, והיובש נותן אותותיו בכל מקום. כאן בחורש, שולט הירוק הרענן. מסביב האלונים הנישאים כאילו ירוקים עוד יותר, שיחים דוקרניים מריעים לכל עבר ברננה, מטפסים משתרכים ומחרה מחזיקים אחריהם, לא נופלים מהם ביופיים.   

ראובן ריתק את שומעיו, ותיבל את סיפור חרשים בהשוואה להרי הגליל ולתוואי הכבישים. לדבריו, הכביש המחבר בין מצפה חרשים לבין רמה נסלל רק בשנת 1942, ע"י "סולל בונה", שהיו הקבלנים הראשיים של הבריטים. מה שהעיד על הקושי להתיישב כאן. כלומר, עד אז הדרכים לא היו כבושות והדרך בהן היתה מתישה. ולמה נקראה פקיעין בשם זה? מהתל בנו ראובן, מפני שעד שמגיעים אליה כבר פוקעת הסבלנות...

יחד איתו יצאנו למסלול למיטיבי לכת מחרשים לפקיעין. ראובן התגלה כמכיל וקשוב לצרכי הקבוצה, בעוד בני הדור השני והשלישי שהיוו כמות מכובדת במשתתפי הסיור, לא נפלה רוחם בצלחם את הירידה הארוכה והתלולה לפקיעין...

בצעידה המאתגרת חלפנו על פני מטעי שזיפים וכרמי ענבים וזיתים לרוב, השייכים לבני העדה הדרוזית החיים שם. אחד הפלאחים, בעל חזות דרוזית אופיינית, אף הציע לנו ממרומי הטרקטור המטרטר כמה שזיפים עסיסיים.

 

נאמנים עד מוות

עם הגיענו לפקיעין התפתלנו בסמטאותיה, עלינו עליותיה וירדנו מורדותיה. בפה פעור ועין דומעת, חזינו בפלא חזיון אחרית הימים, בו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. מעל כל גג השתרגו גפנים בשלים, ועצי תאנים עסיסיות הפיגו בכל חצר.                                                                                             הדרוזים המקומיים, אנשים פשוטים למראה, בעלי אורח חיים כפרי ומיושן- עוררו סקרנותו של כל מטייל ישראלי-מערבי שחלף על פניהם. לאורך המסלול המסומן, צצו שלטים המורים על "שביל הבנים". ראובן, שכבר לא יכול לעצור את גל השאלות שתבעו ממנו, עצר לבסוף באנדרטה לנופלי בני פקיעין.

כאן גילה לנו ראובן את הסיבה האמיתית לשם פקיעין, המוזכרת כבר בשם אחר לגמרי ב"מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו. שם הוא קורא לפקיעין "בקע", הנמצאת במעין בקע (בוקייעה, פקיעין) בין שני הרים, בעמק.                                                          "הקשר בן היהודים והדרוזים הוא קשר של גורל משותף ואף קשר דם", מעיד בנו ראובן. את הגורל המשותף אפשר היה להבין, לאור הסבריו את הנאמנות הבלתי מסויגת של בני העדה הדרוזית למדינת ישראל. קשר, המבטא את אחד מעקרונותיה החשובים של דת זו. מהסבריו המרתקים על הדת הדרוזית שהינה סגורה וסודית עוד אפשר היה לחוש את קשר הדם שלנו ושלהם. צעירי העדה המתגייסים לצה"ל ונשבעים להגנת מולדתנו, לוחמים באויבנו ונופלים בדמינו. לזכרם נוסד "שביל הבנים", מיזם שנחנך ב-2017 בו נסללה דרך העוברת בכל הערים הדרוזיות בגליל ובכרמל.

הדואט של הצעיר והזקנה

את חלקו השני של הסיור העביר אוריאל רוזנבאום, אמן ושחקן בעל סיפור משל עצמו, ומנהל בית זינאתי. לפני הרבה שנים הלך אוריאל בסמטאות פקיעין, פגש את מרגלית זינאתי, יהודייה בת פקיעין, והתחברו. מרגלית היא דמות עתיקת יומין מרתקת, שעודה מהלכת בתוכנו. היא קו התפר בין סיפורים ומסורות עתיקים שנולדה אליהם, וחיה אותם עדיין במציאות המתחדשת. משם נולד מחזה משותף על תולדות פקיעין.

"אנחנו עומדים להיכנס לסמטת הדתות, המציינת את הגבול בין גרעין הכפר העתיק לפקיעין המתחדשת", פותח אוריאל את סיפור פקיעין ומצביע על הכנסייה הנטושה ובתי המוסלמים העזובים. הוא מציין כי אנו ימים ספורים לפני ה"עיד אל אדחא", חג הקורבן של הדרוזים והמוסלמים. אוריאל משמש דוגמה חיה כיצד לשמור על האיזון העדין בחיים המשותפים בין דרוזים ליהודים, מתוך כבוד הדדי. בעוד הוא מתאר את הליכתם של השייח'ים הדרוזים בימים אלו ממש לבית התפילה הוא ה"חילווה", עוצר אוריאל משטף דיבורו כדי לברך אותם ואת נשותיהם בברכת "כל עאם ואנתום בח'יר" (מאחלים לך חג שמח). משהתרחקו, הוא מוסיף בשקט כי רק בימים אלה, מורשים גם הקהל ה'חילוני' הדרוזי להשתתף בתפילות.

הנשיא והמוסתערב

משם הכניס אותנו לבית התפילה היהודי, בית הכנסת העתיק בפקיעין. כאן אוריאל חושף אותנו לדמות משמעותית מאוד בתולדות פקיעין, יצחק בן צבי. היה לו חיבור עמוק ליהודי פקיעין. המסע החל כשהגיע לפה בראשונה וירד אל המעיין. שם ישב נער בעל חזות ערבית, לבוש בג'לבייה. בן צבי מתאר כיצד עצר כדי לכתוב ביומנו, והנה, פונה אליו הנער בעברית עתיקה: "מזהה שאדוני יהודי, מוזמן לסור לביתי..." אוריאל הצליח להעביר את ההתרגשות הגדולה של בן צבי מהניחוח הקדום של יהודי פקיעין שקיבלו את פניו, ודברו אליו בשפת המשנה והתלמוד.

בן צבי חקר את האנשים, שמע את סיפוריהם ולמד את אורחות חייהם, והבין בתמיהה שהם מאחרוני המוסתערבים הכפריים שאפיינו את המרחב הגלילי הקדום, עוד מימי הבית השני... ומרגלית זינאתי היא הנצר האחרון למוסתערבים שהיו בפקיעין.

 אוריאל, באמנות של שחקן, מתגבר על ספקות החוקרים לגבי אימות ממצאים ומסורות שונים בחלקות המילים: "מרגלית מספרת..."

ומה היא מספרת? סיפורים שעין לא ראתה, אוזן לא שמעה, פה לא השיח...

 

שלח

*שדה חובה

Thank You!

The form has been successfully sent.

*שדה חובה

*שדה חובה

השאירו פרטים ואחד מנציגנו יחזור אליכם בהקדם!

איך הגיעו אבנים מהמקדש לפקיעין?

בית הכנסת משופץ, אך שתי אבנים הקבועות בקירותיו, באחת חרוט שער ניקנור- שער הכניסה לבית המקדש, ובשנייה סמלים: מנורה, שופר, מחתה ולולב. שתי האבנים לפי גרסת אנשי פקיעין נמצאו תמיד שכובות, זכר לחורבן. הן נתגלו כאשר ביצעו חפירה לשיפוץ בית הכנסת. אז העמידו אותן, כדי לציין את תחילת גאולתה של ישראל. לפי מסורת יהודי פקיעין הן הובאו מבית המקדש עצמו...

ייתכן ומסורת זו היא הנחת היסוד למנהג מסתורי שמרגלית נולדה אליו כשהיא הולכת לבקר את הוריה בבית הקברות בנהריה. היא לוקחת אבן קטנה מהחצר של פקיעין, מניחה על הקבר של אביה ואמה. היא לוקחת אבן מבית הקברות בנהריה ואוספת לביתה. אוריאל מספר, שכאשר שאל אותה מדוע היא עושה זאת, מרגלית ענתה שאבותיה היו עושים כך, כדי לחבר את ירושלים לפקיעין. היום היא רוצה לחבר את נהריה לפקיעין...

אוריאל הוביל אותנו אל המוזיאון, הוא מרכז המבקרים "בית זינאתי". שם הוא מספר על משפחת זינאתי. המרכז גדוש כלים וממצאים שעברו מאב לבן ומאם לבת, ונמצאו שם. כל תמונה, מספרת סיפור. כל כתב יד, מתאר מציאות קדומה שעלינו ללמוד אותה...

ואז היא הגיעה. מרגלית זינאתי, בת 87. הנצר האחרון למוסתערבים בפקיעין. שכיח לראות אותה יושבת על הספסל הסמוך לבית התפילה העתיק, נשענת על אותו המקל שעליו נשענה אמה, סעדה בימים עברו. מרגלית, בשמלה ארוכה וססגונית עם סינור תואם, המשתלבים בחן עם מטפחתה האדוקה לראשה. שפתיה דוברות מזמורי תהלים וציטטות קדומות המתובלים במילים ערביות שהשתבשו עם השנים. בניגוד לחזותה מעוררת היראה, מרגלית היא אשה שופעת חן והומור. היא מבקשת מהמבקרים לא לשכוח תיקים, מצלמות, כובעים... וגם לא לשכוח שהיו בפקיעין.

"אני אמות רק אם אלוהים ירצה"

לעיננו המשתאות פתחו אוריאל ומרגלית בדואט מרגש ומיוחד במינו. הוא מבקש ממנה לצטט פתגם ערבי פלאחי, והיא עונה: "שו אחלה מן חלאווה? סוחבי בעאד אל עדאווה!" (מה יותר מתוק מחלבה? ידידות אחרי שנאה)

אוריאל מזכיר למרגלית את הרגע בו הגיעו כנופיות שגררו את אביה יוסף זינאתי אל המעיין, במטרה להרוג אותו. מרגלית מסבה את עיניה, וחושפת לרגעים את הצלקת העמוקה שנחרטה באנשי פקיעין ממאורעות תרצ"ח. כל היהודים פחדו וברחו... מרגלית מוסיפה, שאחד הפורעים שלקח את אביה אמר: "חבל לבזבז שני גרוש לכדור על היהודי, אנחנו נשרוף אותו..."

אוריאל ממשיך, ברגישות רבה, לספר את האירוע שהתרחש אז בתוך הבית. כיצד התפרץ פורע לבית, לוקח את פח הנפט...  בינתיים אמה של מרגלית סעדה מבינה שמשהו מסוכן עומד להתרחש, ורצה להזעיק את השכן... 

שניהם ממשיכים. אוריאל מתחיל משפט, ומרגלית לוקחת את המושכות. הפורעים שאלו את יוסף זנאתי אביה של מרגלית איפה נמצאים כל היהודים, והוא אמר שהוא לא יודע... הם ניסו לסחוט אותו בהבטחה שישחררו אותו... אך יוסף התעקש. איימו עליו: "בנפט שלך נשרוף אותך..." מרגלית מצטטת ברגש את אביה: "החיים והמוות שלי לא בידיכם, א-לוהים קובע מלמעלה..."

בדיוק אז הגיע השכן עם עז שהביא מהדיר, ואומר לראש הפורעים: "אל תשלח ידך אל הנער..." הבט בו, שום רעה לא נשקפת ממנו. הרמז היה ברור. שחוט את השה, ואל תפגע ב"נער". ראש המחבלים השתכנע, ובתנאי שיעזבו את פקיעין מייד... כל יהודי פקיעין נסו על נפשם. מרגלית מוסיפה, ל"גלות חדרה..."     

מאורעות תרצ"ח גדעו את ההתיישבות היהודית בפקיעין, שהייתה הגבול הצפוני של הגליל העליון מקדמת דנא. 

בין מכתב קדום לקרואסון עצום

לאחר הפסקת כיבוד מרעננת, פתחו בנות השרות הלאומי של המרכז לסיור ולימוד גליל- עכו את חלקו השלישי והאחרון של הערב: ההרצאות. בפרץ של שמחת נעורים ויכולת רטורית מרשימה, סיפרו הבנות לקהל המאזינים על הנוכחות היהודית בפקיעין מימי ר' שמעון בר יוחאי ועד למאורעות תרצ"ח. בקומה זקופה ודיבור רהוט למשעי, התייחס בהרחבה ד"ר חגי עמיצור, להנחת היסוד שהניחו הבנות, והרחיב אותו בעזרת מקורות רבים ומרתקים ממש.

לפקיעין, מצא ד"ר עמיצור אזכורים שונים, אך גם לנוכחות יהודית בגליל כולו. מדהים לראות, איך הוא מצייר תמונה משבבי מידע עתיקים, המצויים במקורות הממלאים את ארון הספרים היהודי. לדוגמה, הסיפור המרגש על התנאים ר' חייא הגדול  ור' שמעון בר חלפתא שהלכו בבקעת הארבל וראו את איילת השחר שבקע אורה...

עמיצור מצליח להוכיח שגם בדעיכה של היישוב היהודי בתקופות הביזנטית והנוצרית, יש ייצוג לא רע בכלל של בתי כנסיות גדולים ומפורסמים.

"אם אזכה לשבת בפקיעין שנה שלימה- אביא את המשיח", אמר המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק שעלה בשנת ה'תקל"ח, בימי השלטון העות'מאני והתרשם עמוקות מהמקום. אך הוא לא זכה, מציין ד"ר חגי. להקת זאבים תקפו את ילדי היישוב, ורבי מנחם מנדל היה משוכנע שיש שם התערבות של כוחות רוע המזיקים להם, ולכן מיהר ועזב עם חסידיו את פקיעין...

אך גם בעתות מצוקה, אנשי פקיעין המשיכו לעבד את אדמתם שירשו מאבותיהם, עד לשנת תרצ"ח.

הוא לא נעדר חוש הומור, בהצגת תיאורו של אברהם לונץ, מהמאה ה-19, שתיאר את היהודים בפקיעין, שדומים לערבים בכל פרט ומנהג, מלבד חוטמם... האף היהודי שהסגיר אותם.

מה היה אורך חייהם? האם למדו? מה למדו? שואל בחיוך מסתורי ד"ר דותן ארד, מאוניברסיטת בר אילן, המרצה השני שחקר את חייהם ומנהגיהם של המוסתערבים. לדידו, המוסתערבים שחיו בתרבות זהה לשל הערבים, אימצו גם את שיטות הלימוד ודרכי ההוראה. למוסלמים אין מבני ציבור פרט למסגד, כך גם למוסתערבים. תלמיד מוסלמי ממוצע למד במסגד, מציין ד"ר ארד, ובדומה לכך תלמיד מוסתערב.

בקהילות הללו לא היה רב לקהילה, ממשיך ומספר, ותפקידו של החזן שהיה גם הגבאי של בית הכנסת, היה גם ללמד תורה ולהכשיר את הקוראים בתורה. מעדויות מוצאים שפעמים רבות החזן גר ממש בבית הכנסת, בחדרון צדדי, ומקבל תקציב מהקילה.

ד"ר דותן השביע את עיננו במקורות התקופה בכתב רש"י, עברית וערבית, שנתנו תחושה עוצמתית לאופיים הערבי-יהודי של בני הקהילה. במקור מפתיע במיוחד, הראה לנו מסמך מאוסף הגניזה בקיימברידג' הכתוב בכתב יד, שהוא העתק של תלמוד הבבלי מסכת קידושין. משגיאות הכתיב והשיבושים הרבים הוא הסיק, שהיו אלה שיעורי בית של תלמיד מוסתערב מלפני כמה מאות שנים!  

פקיעין כמשל. משל למה? לנוכחות יהודית חזקה במרחב הגליל לאורך ההיסטוריה. יוסי סטפנסקי, ארכאולוג וחוקר והמרצה המסכם את הערב, טוען שבצפת, מירון, וראש פינה התחילו להתיישב יהודים כבר מלפני 2100 שנה. סטפנסקי חושף ממצאים מדהימים כגון מטבעות מימי החשמונאים וחרסים שונים המתוארכים לתק' זו ומעידים על נוכחות יהודית. קיימת גם עדותו של יוסף בן מתתיהו, לדבריו, בדבר המבצר הגדול שבנה בצפת.

הארכאולוג הוותיק הצית את דמיוננו בסאגה מחקרית "חמה מהתנור".

הוא חושף תעלומה מחקרית מרתקת שטרם נפתרה: משפחות הכהונה, המוזכרות בפיוטים ובמקורות שונים, עברו מאזור יהודה לאזור הגליל. אולם, לא כל המשפחות מוזכרות במקורות השונים. משפחת כהן-תומא מפקיעין, לדוגמה, הייתה נצר לשושלת הכוהנים ואינה מוזכרת במקורות או שם היישוב פקיעין בו גרה מזה דורות.

יתר על כן, ישנן משפחות כהונה שיודעים על קיומן ממקורות קדומים, אך אינן מוזכרות ביישובים פקיעין, גוש חלב ועוד...

לא נותר לנו אלא לחכות לתגליות חדשות הממתינות להיחקר... מי יודע? אולי נדע פתרונן ביום העיון הבא של המרכז ללימוד וסיור גליל- עכו.

2000 שנות גלות, האמנם?

תלוי בעיני המתבונן.

בין ישן לחדש, שימור ופיתוח, מחרשים לפקיעין. הטעם של מסורת אבותינו, לעומת התיישבות ישראלית מודרנית חדשנית. את פרקי ההיסטוריה כבר למדנו. אך האם נחתם סיפור מורשת בין אלפי שנים? את רצף הסיפור יכול להעיד רק העתיד. 

המלצות טיולים

עקבו אחרינו

מרכז סיור ולימוד גליל